כשאבא הובחן דמנטי 

כשאבא הובחן דמנטי הבום הראשוני הינו בום תרבותי, חברתי דמנציה , אלצהיימר המילים הקשות

הדהדו בראשי ובמחשבתי מהו ההסבר? האם ייתכן? אולי יש טעות ואולי זה זמני? האבחון היה בלתי נתפס ובלתי נשלט ברמת המחשבות, האם נכון לעבור אבחונים נוספים, האם דמנציה משמע אלצהיימר מיידי? כל כך הרבה שאלות בפגישה אחת, וכל כך מעט תשובות .

לימים כשניסיתי  להבין את משמעות העניין ולנסות לעכל זאת, הפנייה לחפש תשובות במערכת המוסדית הייתה כמעט אוטומטית , בבית אבות לתשושי נפש אתה מקבל פחות או יותר את ההסבר הכללי לגבי האבחון הנוראי בעינך וכמובן גם סוג של הכוונה מה נכון או לא , לא תמיד זה נכון לך ולא תמיד במחלקה לתשושי נפש אתה מקבל מענה , מהאחיות או מהצוות המטפל אבל אתה מתחיל לאסוף נתונים ותשובות לשאלות רבות שנאספות כל הזמן.

השאלות הנוקבות העיקריות מתי נכון להוציא את אבא מהבית? מתי נכון להשאיר בבית עם מטפל?

מטפל? מטפלת? האם לחכות להיותו סיעודי לגמרי , שתלוי בבריות ובמטפלים? אולי בכלל להתחיל במחלקות הסעודיות ששם כולם צלולים ?

ההחלטה שלנו במשפחה להביא את אבא לניסיון במחלקה הסעודית לבוא ולבדוק מה נכון ,לתקופה מסוימת ולהבין את המשמעות של התחלת דמנציה ואיך היא באה ליידי ביטוי ביום יום, אבא שעדין לא היה סעודי למעשה היה צריך עזרה במעט פעולות אבל הרבה הכוונה ותזכורות בגלל הדמנציה, הפחד שאולי זה לא נכון ואולי יכול ללכת לאיבוד ליווה אותי לאורך כל השהות שלו במחלקה הסעודית, אבל המחלקה בהחלט התאימה לצרכיו הסעודיים וגם לצרכיו הקונטיביים.

אחרי ניסיון מוצלח במחלקה אבא נאלץ לחזור הבית וטופל עם מטפלת שניסתה להתקרב ולדבר בשפת האלצהיימר שזוהי שפה שצריך לרכוש וללמוד, ולא כל אחד יכול להצליח, במסגרת המוסדית ששם היה למדתי את שפת האלצהיימר וכך הצלחתי לדבר אליו ולבקש אותו לעשות דברים.

אחרי תקופה מסוימת אבא כבר לא יכול היה להמשיך להיות בבית, הדמנציה הידרדרה, המשפחה חשבה שוב  על ניסיון בסידור מוסדי, אבל על פי דעת הרופאים המחלקה היא מחלקה לתשושי נפש ולא סעודי בגלל הדמנציה שדי הידרדרה וגרמה לו לא לרצות לעשות דברים נורמאליים - מקלחת, שינה וכו, הניסיון במחלקה לתשושי נפש היה מוצלח, חזרתי להיות הבת  שהייתה  מטפלת בחודשים האחרונים, לאבא היה סדר יום, איזון תרופתי, רפואי, בראותי, תזונתי, הדמנציה הייתה בשליטה, הפן הסעודי טופל והצלחנו לעצור עד כמה שניתן את ההידרדרות.

המחשבה על סידור מוסדי במחלקה לתשושי נפש היא מחשבה קשה מנשוא, ההבנה הבסיסית שלנו כמשפחה הייתה בראש ובראשונה עבור אבא ולא עבורנו, בכדי שלו יהיה טוב, ונכון נאלצנו אנחנו המשפחה ואני הפרטי להבין ששם ורק שם יידברו בשפה שלמדתי שפת האלצהיימר וידעו לגעת בכפתורים הנסתרים על מנת להצליח לדובב את אבא לסדר יום בריא עד כמה שניתן ולהחזיר טיפה את השפיות למשפחה שאבדה באותו בוקר באבחון הגריאטרי לפני שנים.